"משפחה מגויסת" 

 

מאותה השבת השחורה מצאתי את עצמי במציאות לא נתפסת, ילדים, פעוטות ובני נוער בגילי

במצבים שאף אדם לא היה יכול להעלות זאת על הדעת. הפחד שלי והמחשבה על התחושות והמחשבות של הקטנים ממני לא פוסקת לרגע במהלך כל היום, בבוקר בצהריים וגם לבד במיטה לפני שאני הולכת לישון. המחשבה על אחי הקטן בן השלוש והדמיון שילדים בגילו היו בסיטואציה שגם אני בתור נערה לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד. הילדים הקטנים שראו בעיניהם שלהם הכל, דברים שגם אני לא ראיתי ומקווה שגם לא אראה והמחשבה שדברים אלה ילכו איתם לאורך כל חייהם מהגיל הזה ועד שיקימו משפחות ויגדלו את הדור הבא שיגיע לאחר המלחמה. בחרתי לדבר על הילדים שהתבגרו מהר מדי, בשבת אחת ברגע, חלקם נקלעו לזוועות וחלקם ,אלה שאדבר אליהם, כמוני וכמו אחיי היו צריכים להגיד "שלום" לאבא, אמא, אח או אחות שנשלחו לבסיסים או למילואים מבלי לדעת מתי יחזרו שוב לבקר בבית.